עדי הרפז - יחסים, הורות ומשפחה

קשה היא הפרידה...על פרידה נכונה בגן

גם אני כמו כולם ליוויתי את הבנים שלי לגן חדש, עומר הלך ל"גן של גדולים" (עירייה) ויונתן לגן חדש "של גדולים יותר ממה שהם היו שנה שעברה"  :)
היום הראשון עבר מצוין בלי דרמות גדולות אבל אז הגיע היום השני, עומר "זרם" וליונתן היה כבר קשה להיפרד ממני... לו ולעוד יתר הילדים שהיו בקבוצה שלו. מכל עבר היה בכי בכי בכי ...

ככה נראה המחזה בגן הבוקר: ילדים בוכים, צוות הגן מאותגר, ובעיקר הורים נבוכים שמציצים מחריצים שאפילו הגן לא ידע על קיומם...

וכמו בכל שנה , גם השנה יש הרבה ילדים והורים שקשה עליהם הפרידה J ולכבוד החזרה לגן הנה פוסט שיעזור להרבה הורים פונים אלי ומבקשים הדרכה לגבי התמודדות עם קושי הפרידה בבוקר בגן, אז הנה לכם מדריך לאיך להיפרד מהילדודס הבוכיים J


נוהל פרידה במילים פשוטות: רוטינה רוטינה רוטינה!!!עקבי עקבי עקבי!!! קצר קצר קצר!

ועכשיו ההסבר:
נקודת המוצא היא שאף ילד לא רוצה להיפרד מאימא (לפעמים גם אנחנו בגילנו לא ממש בא לנו שהיא תלך :)) ובכל זאת צריך להיפרד...
אז איך עושים את זה?
קודם כל בונים נוהל בוקר קבוע ומתקשרים אותו לילד (בפעם הראשונה במילים ואז במעשים) , נוהל הבוקר והדרך לגן קבוע ולא משתנה,
לדוגמא : נקום, נצחצח שיניים, נתלבש, נאכל ארוחת בוקר, ניכנס לאוטו / נלך ברגל יד ביד, ניכנס לגן , נתלה את התיק, נשים את המוצץ במגירה וכו'... אני אשחק איתך בפינה אחת שתבחר ואז אני אחבק אותך ואנשק אותך ואגיד לך שאני אוהבת ואני הולכת לעבודה/ עניינים אחרים ואומר  מתי אני חוזרת (רצוי לתת הסבר מוחשי לגבי שעת הגעה של ההורה חזרה, לדוגמא: אחרי שתקום מהשינה, או אחרי ארוחת הצהריים כיוון שמושג השעון אצל ילדים קטנים לא ידוע או מבוסס) , וגם אם תבכה (וזה לגיטימי להביע את הקושי שלו בבכי – אנחנו לא יכולים לקחת לו /לה את הלגיטימציה לזה) אני אבין שזה לא קל ואחבק אותך חזק חזק ובכל זאת אלך.

ולכו!

אל תתמהמהו...אל תסתכלו אחורה.

פרידה ארוכה היא כמו נצח לילד, באמת!

אין שום דבר טוב ב"למרוח" את הפרידה  (להגיד שהולכים לא הולכים או ללכת אבל אז להציץ מהחלון) כי הילד מקבל מסר כפול ומבלבל לפיו הוא מאמין (מסיק מסקנה בטעות) שאם הוא יבכה מספיק חזק , יצרח מספיק חזק, יתלה את עצמו על זרוע הגננת או יתלוש לעצמו שערות (אני לא צוחקת) יצליח לו , אמא תישאר!
הוא יחשוב לעצמו שאם הוא יעשה את כל אלה "יש מצב שאמא תישאר עוד קצת" וברגע שאנחנו מושכים את הפרידה הוא מאמין שהוא בכיוון הנכון ואמא עוד רגע מתחרטת ולא הולכת (או אבא).

אז אם נראה את הדברים דרך עיניו, למה לו להפסיק את ההתנהגות??? למה לו לוותר ולהסתגל...עדיף להמשיך להילחם על הישארותה של אמא (כי דרך עיניו באמת יש סיכוי).
מעבר לכך,  שברגע שאנחנו נשארים בסביבה  (בגן) הילד כל כולו מרוכז רק באיך הוא משאיר אותנו איתו ולא פנוי רגשית בכלל לייצר קשר (מערכת יחסים) עם המטפלות והגננת, עם החברים או ללמוד את הסביבה החדשה. רק כשאנחנו זזים מזירת הגן , רק אז הוא פנוי ורק אז הוא לומד לתקשר מולן ולבטוח וכך גם נבנה לו הביטחון והוא פנוי כולו ללמידה, משחק וביסוס תחושת השייכות שלו בגן החדש.
 
כאמא אני יודעת שהפרידה היא קשה, להם וגם לנו אבל בדיוק כאן מגיעה במלוא הדרו התפקיד שלנו כהורה שמאמן את הילד לחיים ומעודד אותו ברגעים שקשה לו. אלו בדיוק הרגעים שבהם הילד שלנו גדל ממש מול העיניים שלנו.

אז בנחישות וברגישות, קצר וקולע! וזה יקח קצת זמן אבל עם המון סבלנות , אורך רוח והכלה של הקושי – הילדודס יסתגלו!

נ.ב. קחו אוויר, תכף חגים, יש מצב להסתגלות ארוכה...ס ב ל נ ו ת! הם ילמדו ויתרגלו. תהיהי להם שנה נהדרת בגן!*

שיהיה בקלות :)

 
שנה טובה!